להודעה זו יש 3 תגובות
מאת:
אנונימית 251 וואי יש לי כל כך הרבה מה לכתוב לא יודעת מאיפה להתחיל..
אני אתחיל בזה שמלבד ההורים אף אחד לא יודע על הטיפולים. שלוש הגיסות שלי בהיריון שני והלחץ עליי גובר, בחיי שלא האמנתי שגם בילד השני אני אשאר מאחור. (אני ניסיתי עוד לפני ששתיים מהן התחילו לעבוד על ילד ראשון)
אני האדם שלו הן מספרות הכל- למזלן הן נקלטו בצ'יק. הן רוצות שאלווה לבדיקות, שאהיה חלק מכל, אני נוכחת בכל שיחות ההיריון הבלתי פוסקות ואחת מהן לא מפסיקה להגיד שזה ממש לא בא לה בטוב שהיא נקלטה כל כך מהר (תיכף אני אזיל דמעה).
חברה שלי שיתפה אותי כמה קשה היה לה לנסות חצי שנה כי לקבל 6 פעמים לא "זה לא פשוט"- רציתי להגיד לה מה את אומרת?!?!? אני כבר במספר 15.
החודש עברתי החזרה על בסיס טבעי ביקרתי רק 3 פעמים באסותא מה שגרם לי לחזור לנורמליות- לא בכיתי, התרכזתי בעבודה, בעניינים של יום יום, כמה שכחתי להתעסק בענייני יום יום ולא בזריקה, זקיקים, צ'יסטה, בדיקות, כעסים לחצים.
ביום שנסעתי עם בעלי לחזרה בכיתי את נשמתי- שונאת את חדר ההחזרות תמיד משהו קורה שם, תמיד יש פקשוש והפעם בלסטוציסטים לראשונה! וגם בדרך הרגשתי כעס. למה הרופא שלי לא עשה החזרה כפולה של טריים? למה להקפיא? למה להקטין סיכויים.( כי אני צעירה ולא מבזבים את כל התותחנים. את זה אני שומעת הכי הרבה).
והפעם אני מרגישה את איבוד האופטימיות- לא מחכה לבטא, לא נותנת לגוף שלי לעבוד עליי שהכאבים בצד הם השרשה (עבד עליי מספיק) מרגישה שהתעייפתי.
מרגישה עלובה שכולן סביבי בהיריון מדברות איתי על יאללה מתי תורך ואני מחייכת ואומרת סבלנות, בתוכי מרגישה מובסת....
זהו הוצאתי את הכעס שלי..
